עופי מפה // דנה סיני

מכירות את אלו שהכל קורה להן הפוך, או מאוחר יותר, או מוזר יותר?
אז אני.

פרידה מתל אביב
יום אחד, אני בת 22, וידיד שלי מתקשר אליי ואומר, תעלי על אוטובוס ותגיעי לירושלים. לא שאלתי. עליתי. הגעתי למשרד ברחוב הלל. הוא אומר לי, תגידי להם שאת עוסקת בזה כבר שנתיים בתל אביב. להגיד למי. ולמה. לא ענה. נתן לי מחברת ואמר לי, לכי תפיקי, כי יש לנו טקס הדלקת משואות בעוד חדשיים.
וככה, מבלי שהתכוונתי, הפקתי את הטקס הראשון בחיי. ואחר כך שוב, ואז עוד פעם.
החבר שלי באותה תקופה גר בירושלים, אז נו, עזבתי את תל אביב, הפקתי, נרשמתי לאוניברסיטה, לימדתי שיווק בבתי ספר, עברתי לגור עם החבר, לקחנו כלבה. באוגוסט אחי נפצע בלבנון. החיים, כמו שהכרתי אותם, כבר לא יחזרו להיות אותו דבר. הכלבה מתה במפתיע והלב שלי לא עומד בכל זה. נפרדתי מהחבר.
התחילה האינתיפאדה השנייה. ירושלים עם ריח של מוות. מסביב אומרים, תסיימי קודם את הלמודים, אבל אני כבר לא יכולתי. ברחתי חזרה לעירי היפה, תל אביב.

פרידה מהבית
עברתי להפקות אחרות. תערוכת אמנים, פרסומות, פרה פרודקשן, פוסט פרודקשן. קופירייטינג. כותבת לנשמה. משרדי הפקות שמנצלים. אין יום אין לילה. ומתי אהבה? אין. תמותי. עוברת לעבוד ביח"צ. מסעדות ושפים, בתור שורפת סלט מרגישה שהסתדרתי. ילדה טובה, לא בקרחנות. ומה עם אהבה? תל אביב הלבנה שלי עוטפת. מדי פעם מישהו. לפעמים מתייאשת.
מסיימת תוך כדי נסיעות את התואר וחושבת ללמוד משחק. וככה, מבלי שהתכוונתי, מוצאת את עצמי נרשמת ללימודי פסיכודרמה.
מסביב אומרים, מה קשור עכשיו, את עושה שיווק ואת עושה אותו טוב. בשביל מה כל ההרפתקאות האלו? ואני אומרת לעצמי, אבל למה אני צריכה לבחור? אני רוצה את הכל.
אחרי שלוש שנים אינטנסיביות, בשנה ג' מקדישה כל רגע להתמחות. אין זמן לעבוד. הכסף נגמר. בגיל 33 מתחילה לנדוד בין בתים של חברות, חוזרת קצת לאמא, שנת הצב שלי. הפחד הכי גדול שלי מתממש, אין לי קורת גג מעל הראש, אבל יש. בכל פעם, משהו נפתח, חבר שיוצא למילואים, חברים שנוסעים לירח דבש, חברה שמציעה לי את הספה, ככה נודדת בין בתים, חלקם בתל אביב, לא כולם, והעיר כאילו לא שלי, כי אין לי בה בית, אין זוגיות, אבל הבית נבנה בתוכי, ויודעת שעוד מעט משהו יקרה.

פרידה מהבדידות
דייטינג אנד דה סיטי. על כל תל אביב עברתי. פעמיים. כבר בת 34.
שוב הקולות ברקע. איך תמצאי מישהו בעיר החטאים? פה זה רק סטוצים. ואני אומרת לעצמי, שאם יוציאו אותי מתל אביב אני לא אמצא אף אחד, רק פה אוהבת אותי.
אחרי שנת הצב, מצאתי עבודה כיועצת שיווק בתחום הדיגיטל ובמקביל פתחתי את הקליניקה שלי. ביום שבו פרקתי את הארגז האחרון, פגשתי את המתולתל. הגיע לבליינדייט עם חולצת "זהו זה". אבל אני, עם הלב המשומש שלי, לא נפלתי בפח. אחרי כמה זמן, קלטתי שזה מתחיל להיות רציני. אבל רציני רציני כזה. החרדה תפסה מקום יפה באמצע הסלון של לבי, ולא זזה. ולמה שתזוז? הכי כייף בלב של דנה. מלא מקום רק לה ולי וזהו. זוגיות של שנים.
והוא, רגיש שהוא, גם אם לא נראה ככה, תפס אותי לשיחה. אמרתי לו, טוב שבאת, עכשיו לך. פה יש פחד. יש חרדה. יש ילדה קטנה ונטישה וכל מיני כולירות. לך. והוא הקשיב, ואמר לי רק משפט אחד, אני לא הולך. בבוקר ירדתי למטה לרכוב על האופניים שלי, שם מצאתי שלט "אני לא הולך", ולא הלך.

ואני, מבלי שהתכוונתי, מוצאת את עצמי מאוהבת עד מעל לעננים ומתחת לנמלים, מה שרק הגביר את החרדה, כמובן, אבל אני, נתתי בראש. רייקי, פסיכודרמה, פסיכולוג. הכל ניסיתי. אני עם השדים שלי רוצה להתמודד.
גרנו בדירה מתפרקת בדיזנגוף, אמרתי תראה, החיים די יפים. אופניים וקפה מיכל, ים ויוגה. מה עוד צריכים.
חתונה בכליף שביפו, שבר את הכוס. זהו זה ולא אחרת. וגלריות וחברים וכל התל אביב הזאת, עם הים שלה, והגלידות והלהזיע. אחח, את היחידה, אני נשבעת.
הבטן מתעגלת, עוברים לדירה של גדולים. גם יועצת שיווק וגם מנחת קבוצות פסיכודרמה. קליניקה, סדנאות בארגונים, עבודה בשלושה בתי כלא עם אסירים. אני מרגישה בבית בפעם הראשונה בחיים.

פרידה מהפרידה
ואז נולדה תמרה. וגם האמא שלה. שזה קטע קטע. ויותר משהשתאיתי על מה שהיא, הסתקרנתי להכיר את האמא הזאת שבי ועולה הרעיון לטייל בארה"ב, מתגלגל, נבדק. מקפלים פקלאות לשתי מזוודות, מעמיסים קטונת. עולים על מטוס. אלישיה קיז בפסקול שברקע ואנחנו על ניו יורק סטייט אוף מיינד. מה חשבנו לעצמנו? לא ידענו כלום.
ואנשים אומרים, וואו, איזה אומץ, איזה תעוזה. ואני אומרת, זה אומץ? לפתוח את הלב שלי ולתת לו להיכנס, זה היה אומץ.
רילוקיישן, או כמו שאנחנו קוראים לזה פה "רילו".
ברילו הכל מטלטל.
דבר לא מוכר. גשם גם בקיץ. חורף לקצוות.
מיליוני אנשים לבד ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה כי העיר הזאת היא באמת טו מאץ', ושישי בתל אביב נראה פתאום כמו זמזום רחוק. ואי אפשר להסביר את הזרות הזאת או את הזהות הזאת שחוטפת סטירה. ובלב חושבת, לכי תמצאי את עצמך, ככה בגיל 38 , מה ידענו? טוב שלא.
חולפים חדשיים, יומולדת ראשון שלי בתור אמא והאמא שלי מכינה עוגה בסקייפ, היא מכבה את הנר ואצלי הדמעות לא מפסיקות לזלוג, אני מבינה שככה זה יראה בעוד שנה, אם לא אעשה מעשה.
מצטרפת לקבוצה קטנה של אמהות. בדידותי במיטה היא שוכבת. מבלי שאדע או אבין, בונה לי קהילה של נשים, של אמהות, ואנחנו שם, ביחד, באי הלא מוכר הזה ואומרת, אף אחת לא תהיה בודדה כמו שהייתי אני, כשהגענו. והקהילה הזאת, מאמאנהטן, הופכת להיות הום אווי פרום הום וקורים בה דברים, שלא מאמינה, והלב מתרחב. יומולדת שני וריח של עוגת שוקולד, עם שני נרות עליה, ממלא את הבית ועשרות החברות החדשות שלי חוגגות איתנו.

התחברות לעצמי
בתור אחת, שלא אוהבת פרידות, בכל פעם שנפרדתי ממקום, מאנשים, ממשהו בי, משהו אחר נפתח שם.
מסתכלת אחורה על כל הפרידות ורואה שהן כמו פורטלים למיינד סט חדש, למקום שהוא אחר בתוכי. אמרו לי ואמרו לי, אז אמרו. שיאמרו. מי שבסוף חיה את החיים האלו, זו אני. מי שמתמודדת עם הרגשות שלי, זו אני. מי שמתפרנסת ממה שאוהבת, זו אני.
ורוצה לומר את זה לכל מי שפוגשות אותה המלים שלי, אבל עוצרת. אני לא רוצה להיות מאלו שאומרים מסביב, כי יותר חשוב בעיניי, שכל אשה תדע להתחבר לעצמה, להקשיב לקולות שלה, לגוף החכם והיודע שלה, ללב שהוא המצפן האמיתי, ותיפרד ממה שצריכה להיפרד ותתחבר למה שצריכה להתחבר בזמן ובקצב שמתאימים לה.
אצלי זה קרה יום אחד, באמצע מדיטציה של הקונדליני יוגה שלי, ראיתי לפתע את הדברים ברור, איך כל הדרך הזו שעברתי, מתנקזת לנקודה אחת מדויקת, שמביאה אותי לדבר הבא.
רואה איך שכל מה שאוהבת לעשות מקבל עכשיו צורה, השיווק, הפסיכודרמה, היוגה, הקהילה. ראיתי אותי מחברת בין רעיונות, מחברת בין אנשים, מחברת עסקים לקהילה וקהילה לעסקים.
והנה, הנה אני פורשת כנפיים, וניו יורק וקיץ וסופת גשמים לא קשורה, ולא אכפת לי, אני עפה.
הגשם יורד
כל טיפה זהב, הרגשתי.

בלוגים נוספים שתאהבו:
7 שאלות עם שלי גרוס
עשו בגדים לא אנשים // מאיה אפרתי אידלסון