עשר שאלות עם קרן בר גיל

מראיינת: קרין לאופר דיין- קרינה

מי זאת קרן בר גיל? בכמה משפטים
אני אוצרת אמנות עצמאית ויועצת לרכישת אמנות, אני עוזרת לאנשים לקנות אמנות בין אם מדובר באספנים מקצועיים בארץ ובעולם ובין אם מדובר בזוג צעיר שיש לו תקציב של 5,000 שח, חוץ מזה אני אוצרת כ 6 תערוכות או פרוייקטים בשנה (כשאין מגיפה בעולם), הקמתי את פרס קשת לאמן/ית מבטיח/ה בשיתוף פעולה עם מוזיאון הרצליה והוצאתי את הספר 'מדיה מעורבת' שעוסק באמנות ואוכל.

למה אירועי הסלון בבית? את הרי יכולה לבחור כל גלריה או אפילו האנגר ולעצב אותו כחלל ביתי
הסלון תמיד בבית ושאר התערוכות שאני יוזמת הם אכן במקומות שונים ומשונים.
ולמה הסלון בבית? זה התחיל כשהייתי אמא צעירה בלונדון ל 3 תינוקות (יש לי תאומים – שירה ועידו, ואחרי קצת יותר משנה נולד נדב), זה כשלעצמו חייב אותי לעבוד מהבית וגם מבחינה אמנותית, אני מעדיפה את המודל הביתי. כשאת נכנסת לגלריה, את עוזבת את הרחוב ורואה אמנות בחלל 'מלאכותי' ומנותק מהחיים, זה מקום שמגדיר יחס פטישיסטי לאמנות, כדבר מרוחק ולפעמים אפילו מנוכר, כשאני מציגה אמנות בסביבה ביתית, עם ארבעה ילדים, שני כלבים, תרנגולות בחצר, וכל החפצים שבבית, האמנות – למרות היותה מוזיאלית – היא חלק ממארג החיים. כך, מי שרוכש אמנות יכול להבין טוב יותר איך היא תיראה אצלו.

שחזרנו מלונדון לארץ, נולד ניר, וכשהוא היה בן 3 חודשים עשיתי את הסלון הראשון בארץ. הגדולים שלי היו עדיין קטנטנים ושוב הכי טבעי היה לי לעבוד מהבית. המודל של הצגת אמנות בבית חוזר לאופן התצוגה הקלאסי (בארמונות ובכנסיות) לפני שבנו מוזיאונים ייעודיים לאמנות.

צילום: איתי סיקולסקי

את פותחת את ביתך לקהל הרחב אחת לכמה חודשים, כל חדרי הבית הם חלק מ"הגלריה" כולל חדרי ילדים והחדרי הרחצה, איך מתנהלים בתוך זה? הילדים ישנים מחוץ לבית בזמן אירועי הסלון?
אני עושה את הסלון רק פעם בשנה, כי יותר מזה זה לא אפשרי מבחינת המחיר שהבית משלם. הילדים משתדלים לישון מחוץ לבית, עכשיו זה יותר קל שהם גדולים ואפילו הכלבים הולכים לפנסיון. רק רן, בן זוגי, נשאר וסובל. למרות המחיר לבני הבית, הסלון הוא ארוע הדגל שלי. לסלון האחרון שנערך בדצמבר הגיעו למעלה מ 1,000 איש. זו היתה הצלחה בלתי רגילה. אנשים כל כך חיכו לצאת מהבית, לראות אמנות, לספוג תרבות וגם לרכוש.

יש שמועה שיש רשימת המתנה להיכנס לסלון שלך, איך את בוחרת את האומנים? האם יש "טרנד" שעובד או אינטואיציה שלך?
אין רשימת המתנה להיכנס לסלון כי זה לא קשור למכסה כלשהי, ואני בוחרת בקפידה את מי להציג ומה להציג. בעשור האחרון אני עובדת בקביעות ובהצלחה עם כ 20 אמנים, ובכל סלון מציגה 3-4 אמנים חדשים, שאליהם אני נחשפת במהלך השנה שלפני כן. אני פונה אליהם, מתוודעת לגוף העבודה שלהם, ובוחרת מה להציג, יש לי כ 200 פניות בשנה מאמנים שונים, חלקם אמנים מבוססים שכבר הציגו תערוכת יחיד מוזיאלית וחלק זה האחיין בן ה 17 של בעל המכולת שבטוח שהוא לאונרדו דה וינצ'י הבא.
לגבי הבחירה באמנים שאני מציגה, זה לא עניין של טרנד, העין שלי כבר מספיק מיומנת כך שכשאני נכנסת לתערוכה קבוצתית אני מייד שמה לב לעבודה הטובה. כנ"ל אם אני רואה דימוי פצפון בטלפון הנייד, אני יכולה לראות כבר משם את הפוטנציאל. אם אני צריכה להגדיר באופן יותר מדוייק את מה שאני תופסת כיצירה טובה, היא צריכה להיות חדשנית ומקורית, מצויינת מבחינה טכנית ומעוררת מחשבה, בין אם כעס, חיוך או התרגשות.

צילום: איתי סיקולסקי

מה גרם לך להגיע לעולם האומנות?
גדלתי בבית עם אמנות. אמא שלי אוספת, שכשהייתי בתיכון היא קנתה עבודה של לאה ניקל ואני זוכרת את ההתלבטות שלה ואת הבחירה. כבר אז הלכתי איתה לשמוע הרצאות על אמנות אצל ציבי גבע ורלי אזולאי. כשנרשמתי לאוניברסיטה, האופציות הבורגניות במשפחה ההישגית שממנה באתי, היו כלכלה, משפטים ופסיכולוגיה. שאלתי את אח שלי מה כדאי ללמוד והוא אמר שזה לא משנה מה אלמד, אלא איפה אכיר את בעלי לעתיד (לא במובן שובינסטי. הוא התכוון שלא משנה מה לומדים לתואר ראשון). ואכן בפקולטה למשפטים הכרתי את רן, שהפך לבן זוגי. סיימתי לימודי משפטים, עבדתי 4 שנים כעורכת דין, וסבלתי מכל רגע. כשעברנו ללונדון, למדתי היסטוריה של האמנות באוניברסיטת לונדון ומשם זה כפי שאני מגדירה זאת באנגלית: my passion is my profession.

עבודה של אילנה דותן

מהי עבודת האומנות שהכי נגעה בך ? והאם יש דבר כזה בכלל?
יש המון עבודות אמנות שנגעו בי ואני אתן 3 דוגמאות מתקופות שונות. התערוכה של האמנית הגרמניה קתרינה פריש בטייט מודרן בלונדון ב 2001. זו היתה תערוכת פיסול מסעירה, מטלטלת, יפיפיה ויזואלית, שנותנת לך אגרוף בבטן. יצאתי ממנה לא כמו שנכנסתי אליה.דוגמא שניה היא העבודות של אוהד מטלון שהוצגו בתערוכה במוזיאון הרצליה ב 2007. רק חזרתי לארץ, לא הכרתי את אוהד, ראיתי גוף עבודות שלו במוזיאון ושאלתי מי זה הגאון הזה. יצרתי איתו קשר מייד, רכשתי אחת מהעבודות שהוצגו בתערוכה ומאז אני עובדת איתו בהצלחה גדולה. הדוגמא השלישית היא מעכשיו. לפני כשנתיים פנתה אלי אמנית בשם אילנה דותן שביקשה לעניין אותי בעבודות שלה. ראיתי במייל שהרישומים יפים ושברור שיש כאן כישרון אבל השבתי לה שאני מאוד עסוקה וכאשר יירגע העומס, ניפגש. כך חלפו חודשים בהם היא מדי פעם תיזכרה אותי. לפני כשנה, כשנפתחה הביאנלה לחומר במוזיאון ארץ ישראל ראיתי על הקיר ארבעה רישומים עוצרי נשימה. הסתכלתי על שם האמנית ונזפתי בעצמי קשות. באותו ערב התקשרתי לאילנה, ולמחרת היא כבר היתה אצלי עם עבודות שלה. ולמה כל כך התרגשתי? אילנה היא רשמת מחוננת וברישומים שלה, מעבר לוירטואוזיות הטכנית, יש פואטיות, תועפות של רגש וגם קונספט. בקיצור, כל החבילה.

אומנות גבוהה נחשבת כעולם של עשירים ובכל זאת אני מגיעה לאירועי הסלון שלך וזה תמיד מרגיש ביתי, נעים ופתוח לכולם, איך מנגישים אומנות? האם זה תלוי בדרך שאת מציגה את הפריטים? האם זה האמן/נית? או בכלל השיווק והיח"צ?
אמנות נחשבת דבר גבוה בלי קשר לכסף, זה יותר עניין תרבותי. כשאנשים רוצים להכיר לי לקוח חדש ואומרים לי שזה מישהו עם המון כסף, אני עונה – אל תביאו מישהו עם כסף, תביאו מישהו עם טעם טוב. זה הרבה יותר חשוב כשבאים לקנות אמנות. גם כשאני מציגה בבית, אני שואפת שהאמנות תהיה מוזיאלית, אבל היא מונגשת מעצם היותה נוכחת במרחב הביתי. אני מאוד אוהבת חיבורים וכאשר משלבים עבודות שונות זו לצד זו, השלם גדול מחלקיו. אני לא יכולה לסבול את התמונה האחת מעל הספה, זה כל כך עולם ישן. מעבר לזה, יש לי תשוקה אמיתית וטוטאלית לאמנות. אני מרגישה לגמרי מחוייבת אליה, וכשאני מדברת על אמנות, אני מאמינה שמרגישים את זה.

יש לך תדמית של אישה סגורה ששומרת על הפרטיות שלה ויחד עם זאת הבית שלך, הלב שלך, פתוח לקהל רחב איך זה עובד הדיסוננס הזה בחיים שלך?
בואי לא נגזים, הלב שלי לא פתוח לשום קהל רחב. כעיקרון אני מיזנטרופית ומבחינתי הגיהנום הוא הזולת, ואני באמת שואלת את עצמי שוב ושוב איך הגעתי למקצוע הזה שמחייב אותי לכל כך הרבה מגע עם הזולת – גם האמנים וגם אלה שקונים אמנות. אבל אני יכולה להגיד לך שמישהי פעם אמרה לי שאני האנטיפטית היא נחמדה שהיא פגשה. כי כשאני אוהבת מישהו או אפילו מחבבת כתוצאה מהיכרות קצרה, אני מראה את זה, ולצערי גם ההיפך הוא הנכון. כשאני לא, אני מתקשה להסתיר את זה. אז הדיסוננס קיים ולשמחתי יש לי מבחר רחב של אמנים ואמניות נהדרים ונהדרות שאני אוהבת בכל ליבי, וגם חוג לקוחות רחב שחלק מהם נעשו ממש חברים וחברות שלי, והם יקרים לי.

מה את הכי אוהבת בעצמך?
באופן עקרוני אני חיה עם עצמי בשלום. אם אני צריכה לבחור משהו אחד זה המשיכה לידע שבאה יחד עם זיכרון לא רע.

גילטי פלז'ר?
אין לי ממש כי אין לי טלויזיה בבית ובנטפליקס אני משתדלת לצפות רק בדברים טובים. אני קוראת רק ספרות איכותית ואפילו בטיסה אין אצלי קטגוריה של ספר טיסה. גם באינסטגרם אני לא מוצאת עניין בלעקוב אחרי עשירות בביקיני או ניקול ריידמניות למיניהן. אני כן אוהבת תינוקות מצחיקים, למשל theyeetbaby. זה נחשב? אני צמחונית וממעיטה מאוד במוצרים מן החי, אז אם יש לי גילטי פלז'ר, זה לאכול קרואסון (רק אם הוא מעולה), או את עוגת השוקולד של צפון אברקסס (שבטח יש בה טונות ביצים ושמנת). הגילטי כאן לא מבחינת הקלוריות אלא מבחינה אתית.

בלוגים נוספים שתאהבו:
10 שאלות עם אבישג שאר ישוב
חדר משלי // תמר קרוון