חדר משלי // תמר קרוון

מה פעמים ספרת עד 10 ושום דבר לא קרה״.

ככה, פתע פתאם, הגיחה השורה הזו משירו של רפי פרסקי בראשי, בעודי מתקלחת.
עצרתי לרגע. ״כמה פעמים, תמר?״
התשובה שלי הדהימה גם אותי.
אפס פעמים ספרתי עד 10 ושום דבר לא קרה.
אמנם יש לי בעיה בכל הקשור למספרים.
בשיעור חשבון הראשון בו שמעתי שאחד ועוד אחד זה תמיד שניים, שבתי הביתה מתייפחת
״למה זה לא יכול להיות בכל פעם תוצאה אחרת?״ שאלתי את אימי, שכנראה הבינה באותו רגע
את גודל הבעיה.
אבל לספור עד 10, באופן כללי, אני כבר יודעת.
אבל התובנה שלי היתה שתמיד עצרתי בחמש וגרמתי לכך שמשהו מהר מהר כן יקרה.
כל כך פחדתי להגיע ל 10 ושאז, מה אז? מה טומן בחובו ה״שום דבר לא קרה״ המפחיד הזה?
51 שנות חיים של אשה אחת שלא היתה אמיצה מעולם לספור עד 10.

ונתחיל מהתחלה לפי סדר עדיפויות:
שמי תמר.
אני אמא של איתמר בן ה 18‪.‬5.
אני בת של חוה ודני החמודים שנושקים ל90.
25 שנה צילמתי אופנה. לפעמים עברתי לאמנות, ואז מיד חזרתי לאופנה.
אני אוהבת בגדים, במיוחד צבעוניים מאד מאד מאד. לדעתי הם מכסים ביישנות ועצבות.
גיליתי שאני לא אוהבת את שמגיע עם תעשיית האופנה ושתופעות הלוואי נהיו כבדות מתחושת הכיף.
אז החלטתי להשאר רק בעולם האמנות. ולא להביט לאחור.
אני מאמינה בלומר את שעל, מתחת ובתוך ליבי. לעיתים, זו צרה צרורה.
אני מחזיקה מעצמי אמיצה. אבל לאחרונה לומדת שמותר גם לפחד ולהודות בזה.
אני הכי מאמינה באהבה וחושבת שהיא נס שנלחמים עליו. גם צרה לא קטנה.
וכך, לאורך חיי, הייתי במסע של אהבה.

בארבעת השנים הארונות יצרתי 3 סדרות שכולן היו קשורות בתהליכים שחוויתי באהבה.

הראשונה: ״the teardrop״.
5 נשים יפות ועצמתיות, ליפסטיק אדום. ודמעה.
זה היה בעצם פורטרט עצמי: גם בימים הכי כואבים בחיי, גם כשהלב היה מתרסק לאלפי רסיסים מהדהדים,
הייתי מורחת ליפסטיק אדום ויוצאת לעולם.

השניה: ״open hearts״.
ארטישוק חצוי לשניים בכפות ידיה הענוגות של קיאן.
הארטישוק היה מצב הצבירה של הלב שלי. תמיד.
פתוח. נחבל. אוהב. מחלים. וחוזר חלילה. אבל תמיד, תמיד פתוח.

השלישית: ״the trust״.
תום יושבת ביער כשבידיה ארנב לבן. הוא סומך עליה וגם היא עליו. הם מוגנים.
זה היה בעצם המקום אלו תמיד ייחלתי: לסמוך, להרגיש בטוחה ומוגנת.
אז, הבוקר. במקלחת. כשהשיר הזה התנגן לו, משום מקום בראש שלי, הבנתי.

20 ימים שאני בבית. לבד.

מהרגע שהסתבר שהקורונה באמת מדבקת ושהמבוגרים הם בחזית, הבנתי שאין לי ברירה,
ובכדי לשמור על הוריי כשאני מביאה להם אוכל שאני מבשלת, עלי להגן על עצמי בכדי להגן עליהם.
וכך, מצאתי את עצמי בבידוד, מבודדת, בודדה.
בתחילה, התעוררתי מבוהלת בבקרים. מבוהלת זה רגוע יחסית למבוהלת שהייתי.
הבית ריק. שקט. דממה. אין הולך ואין בא. אין. כלום.
בימים הללו, ממש לא מזמן ומבלי להבין זאת בכלל, התחלתי לראשונה בחיי
במערכת היחסים הרצינית שלי עם עצמי.
לראשונה בחיי הייתי השותפה לדירה של עצמי.
שלום תמר. אמאלה. מי את?

זה היה מעבר כל כך קיצוני ממה שאני מכירה עד שבקושי נשמתי.
ואז, ניסיתי בכל פעם, לעשות את מה שתמיד עשיתי:
ספרתי רק עד 5. והתחלתי לעשות. לא משנה מה, לעשות. ולעשות.
לברוח מהלא נודע. להעלים את האי וודאות. לסלק את החרדות.
לעשות. לעשות. למלא את החלל.
ושוב, לספור עד חמש. לעשות. לעשות. רק שלא לא יקרה ״שום דבר״.
אבל אז, לאט לאט, ככל שהימים חולפים, הבדידות הופכת פשוט ללבד והבידוד הפך להזדמנות.
ונזכרתי, איך כל הרעיון מאחורי התערוכה שלי ״a room of my own״ היה בדיוק זה:
להיות לבד בחדר שלי, בו יש עולם ומלואו. וגם אותי יש בו.

וכך הבוקר, במקלחת, שרתי ״כמה פעמים ספרת עד 10 ושום דבר לא קרה״
ואז ספרתי עד 5.

ואז עד 7.

ואז 8.

ואז עד

10

ואז

שום דבר לא קרה.

ולראשונה, באיחור של איזה מאה עשורים, הבנתי שזה ממש בסדר.

Tamar Karavan, open hearts

tamar-karavan-2
תמונה מימין: Tamar Karavan, the trust
תמונה משמאל: tamar karavan, the tear drop

בלוגים נוספים שתאהבו:
עופי מפה // דנה סיני
צאי בחוץ // תמי בן שחר