צאי בחוץ // תמי בן-שחר

צאי גם אם לא בא לך (כי זה לא יאמן איך דברים מתחברים)-

אמא שלי חברת קהילה בבית-כנסת ברמת-חן. לפני כמה שנים, היא ביקשה, שאביא את הנכדים לאיזו פעילות שעשו בבית-הכנסת לכבוד החגים. הלכתי בחוסר חשק מוחלט. הייתי עייפה וממש לא היה לי כוח לתזז לרמת לגן, ומה קשורה אלי עכשיו פעילות בבית-הכנסת- מה לי ולזה? בסופו של דבר הלכתי, כדי לשמח את אמא שלי. יצא שהילדים נהנו טילים, מההפעלה ומהזמן עם סבתא, ויצא שגם אני נהנתי בטירוף, כי התחלתי לקשקש עם אישה שלא הכרתי, שהאנרגיה שלה היתה לא הגיונית בכלל. חשבתי שאם אשלוף את הסלולרי מהתיק, ופשוט אניח אותו לידה, הוא לבטח יטען. גם היא באה לשם בגלל הפעילות לילדים, והחיבור בינינו היה מיידי. היא שמעה ממני שאני מעצבת וכותבת, ואני שמעתי ממנה על "קרינה". העייפות שלי, וחוסר החשק להיות שם בבית-הכנסת, התפוגגו להם, כי זה מה שמפגשים בינאישיים עם אנשים "מרימים" עושים לנו.

צאי לאירועי נשים (או לכל מקום אחר, שבו תכירי אנשים מעוררי השראה)-

הפעם השנייה שפגשתי את קרין היתה באירוע עצמאיות בקרינה, עם פאנל נשים היסטרי שהיא אירגנה. היה לי אז סטודיו לעיצוב ברמה"ש, ועל אף שהפאנל לא עסק בהכרח בנושאים שהיו על סדר היום של הסטודיו, הלכתי לקבל השראה. ידעתי שיהיו בו נשים עצמאיות נוספות שידברו על התשוקות שלהן, על חריצות, אמונה, תעוזה, חלומות, אתגרים, כשלונות, שיתופי פעולה ומתודולוגיות עסקיות. ידעתי שאם קרין מרימה אירוע, הוא יהיה מושקע ומדויק, ובנוסף יהיו גם סטייל, אוכל מעולה ופינוקים. היה כייף, היה מחכים, היה מתדלק ומאז כבר הייתי בכמה הרצאות מעיפות בלורית, בתצוגות אופנה של נשים שאינן דוגמניות, באירועי התרמה חשובים לקהילה ועוד כל מיני. היו גם אירועים שממש רציתי להגיע אליהם, ופיספסתי, וכמה שמחתי לשמוע מקרין שחלק מההרצאות יעלו בדיגיטל, כי אם יש משהו שהקורונה לימדה אותנו, זה שלגמרי אפשר לתקשר, ללמוד ולהתרגש דרך האינטרנט, גם אם אי אפשר "לצאת בחוץ" פיזית.

צאי גם אם היעד רחוק (ואל תשכחי להלהיב חברות שיצטרפו, כדי שלא תוכלי להבריז)-

בחלוף השנים, יצאנו מהארץ לברוקלין, וקרין מודיעה לי שהיא מארגנת יריד מעצבים OUR STORY בטנפליי בניו ג'רזי, לכבוד יום העצמאות ה-70 של ישראל, ושיהיה בו פאנל מעניין של נשים שעשו רילוקשיין ויספרו על החוויות שלהן. כשקרין על הקו, הכל נשמע משכנע וסוחף, ובזמן שאצלה האנרגיה נשארת גבוהה (גם אם העולם נמצא בתרדמת), אצלי, הרעיון שנשמע מעולה בטלפון, הרגיש פתאום הרבה פחות סקסי כשהגיע לגרד את עצמי מהספה ולאסוף את מירי, חברה שלי מהעיר, ולהצפין לניו-ג'רזי. זה היה אחרי סופ"ש של מרתון רביצה בפיג'מה ובהייה בנוף מבחירה, כשקורונה היתה רק בירה, וממש לא יכולתי לדמיין את עצמי מתלבשת, נכנסת לרכב, לנסיעה של כמעט שעתיים כולל פקקים, ותירצתי לעצמי ש"את המעצבים הישראלים שאני חולה עליהם, אוכל לפגוש בביקור הבא בארץ". כבדות, כבדות, אבל בכל זאת כבר קבעתי עם מירי ועם עוד חברות שגרות בניו-ג'רזי, ובכל זאת עיצוב, ובכל זאת ישראל, ועצמאות וקרחנה וקרין, ויאללה, התנעתי.

מימין: מירי ואני מרותקות לפאנל בOUR STORY בניו ג'רזי, משמאל: שזירת פרחים בשיער באירוע נשים ב"קרינה"

צאי כי בטוח יקרו דברים לא צפויים-

מה ומי שהיו שם זה פוסט חפירות שלם בפני עצמו. מה שרציתי לספר לכן הוא שמנחת הפאנל, ביקשה מהמשתתפות, לתת טיפ לנשים ברילוקיישן. שפית עינב גפן, אחת המשתתפות בפאנל, סיפרה שהגיעה לרילוקיישן עם חלום להיות שפית במסעדה משלה במנהטן ו"התגלגלה" להיות השפית הראשית של יוניליבר בצפון אמריקה (בקטנה יענו). הטיפ שלה היה "להיות כל הזמן עם ראש פתוח וגמישות מחשבתית", כי בארה"ב האפשרויות הן רבות, ואין לדעת מה תהיה ההרפתקאה הבאה. לא יודעת למה, המסר הזה נחקק לי בזיכרון. באופן הכי מפתיע והכי לא צפוי, מה שנקרא- אאוט אוף דה בלו, כשנה לאחר מכן, הוזמנתי להיות מעצבת פנים של בניין קונספט חדש במיאמי. הפוקוס שלי בשנים האחרונות, היה בכלל עיצוב מוצר, ובחיים לא עיצבתי בניין רב קומות, ואיך ניגשים לפרוייקט כזה? זכרתי את המסר ההוא של גמישות מחשבתית וראש פתוח ואיכשהו זה קרה, ובעקבות זה גם פיתחנו אפליקציה לבניינים, ובעקבות זה פרוייקט למתחם שלם באוהיו, המבוסס על הפרוייקט במיאמי, ו… אני מזכירה לכן, הכל התחיל במפגש אקראי בבית-כנסת ברמת-חן, כן?

הדמיה לפרוייקט UNI של N.R INVESTMENTS במיאמי, בו עבדתי כמעצבת ראשית בשיתוף ZYSCOVICH ARCHITECTS

צאי לקפה, אולי יש שם אחלה אפוגטו, ותכירי עוד אנשים מעניינים?-

אחרי שלוש שנים בברוקלין, עברנו לניו-ג'רזי, מרחק יריקה מהיכן שהתקיים אז היריד שקרין ארגנה, ובאחד הביקורים האחרונים שלה כאן, כשהיא עסוקה בלבשל לנו את האירוע הבא בניו יורק (שנדחה קצת בגלל הקורונה), קבענו להיפגש בסטארבאקס. אנחנו יושבות שם, בפרבר אמריקאי חצי מנומנם, ופתאום נכנס מישהו שקרין מכירה שהוא כמו בן משפחה שלה, ואז מצטרפת עוד חברה שגרה בסביבה, וקרין מגלה שלסטארבאקס המקומי יש אפוגטו מעולה, ואני תוך כדי מכירה עוד אנשים, שמכירים אנשים, ומספרת לקרין על אנשים ומקומות שיכולים להתאים להפקה הבאה, כי ככה זה כשיוצאים בחוץ, וככה זה ישראלים- חבר מביא חבר, וככה זה כשמחליפים אינפורמציה, וברור לי שיקרו עוד דברים מעניינים כתוצאה מהמפגשים האלה. "אסטרטגיית היציאה" הזאת כבר הוכיחה את עצמה, לא?

כלים וטפט מקולקציית "מזל" בעיצוב תמי בן-שחר

"צאי בחוץ" סתם לשוטט ואם צריך- כנסי. בכל מקרה, עדיפה "קרינה" על "קורונה"!

ועכשיו עדיין "קורונה", ובחודשיים האחרונים, הבפנים היה יותר דומיננטי מן החוץ, והבחוץ שלנו גם ככה משתנה משבוע לשבוע- פעם הסגר מוחלט, פעם רדיוס 100 מטר, פעם 500 מטר. אני אחת שממש אוהבת לשוטט, בין אם בסביבה אורבנית ובין אם בטבע, כי פוגשים אנשים, וחפצים, ורעיונות, וצמחים, ונופים וחיות, אבל מסתבר שגם שיטוטים ברדיוס הקרוב, כשהכל סגור, מביאים איתם הקלה ושמחה. והכי, הכי, המקומות שאף פעם לא מוגבלים בשיטוט הם הראש והדמיון. בארץ כבר הקלו את ההגבלות באופן משמעותי, ובג'רזי עדיין לא, ואני כותבת את הפוסט הזה לפני טיסה לארץ, כדי לבקר את אמא שלי. צפוי לי בידוד למשך שבועיים בטרם נוכל להיפגש. תכלס, היית מתה שתבקש ממני לבוא איתה עכשיו לבית הכנסת שלה. עם זאת, הקורונה, וההסגרים, וההתכנסות פנימה, הביאו איתם את היתרונות שלהם, כי האמת היא, שאני לא מסוגלת להיות כל הזמן בחוץ, וההתכנסות, מביאה איתה תובנות, צמיחה ושקט מבורך. אבל אתוודה ואומר שלא יהיה לי אכפת לקפוץ ל"קרינה" לראות מה חדש. היא במרחק חמש דקות נסיעה מאמא שלי. שבועיים בפנים, ואני יוצאת בחוץ!

בלוגים נוספים שתאהבו:
לא התעוררתי כך // רתם איז'ק
עשו בגדים לא אנשים // מאיה אפרתי אידלסון